"ouch…. the best example of bad PR i have ever seen".

כך כתב לי חבר טוב, אחרי ששלחתי לו את מה שכתב עלינו עידו קינן בבלוג שלו.

סטודיו ink - תחת זכוכית המגדלת של עידו קינן

אכן, קינן הסתלבט על סטודיו אינק קשות. האמת? קצת מגיע לנו. האתר החדש עלה לאוויר ועדיין יש בו הרבה טעויות. מישהו הלשין לעידו קינן (אסף אביר, חכה חכה) וזה "נכנס בנו" בפוסט משעשע שעיקרו - לא מעלים אתר לאוויר לפני שהכול גמור, ובמיוחד כשזו המרכולת שהעסק מוכר - תוכן באינטרנט.

אני מסכים ולא מסכים עם האמירה של קינן. וכמובן ששיעשעה אותי העובדה שכך הדברים מתנהלים ברשת - הביקורת באוויר, ואין מה לעשות. כמובן שהגבתי לו מיד (וכמובן שתיקנתי מיד).

קינן, ראוי לציון, כתב לי מיד אימייל בחזרה (בתגובה לתגובה שלי), והוסיף שם כי:

"לא הכרתי את האתר שלכם עד שמישהו דיווח לי על השגיאות. אני מניח שהיה יותר קל לקבל את זה כביקורת בונה אם הייתי כותב לך באופן פרטי ולא בפוסט עוקצני, אבל זה חלק מהמשחק — גם עלי צוחקים כשאני עושה שטויות ברשת (כמו לא להבין בדיחה בפרסומת).

כתבתי את הפוסט כי הדברים הקטנים והמפגרים האלה מצחיקים אותי (הפרעה שלי, אני מודה, כמו המרכאות המיותרות והשגיאות בשלטי הרחוב), אבל גם כי זו היתה הזדמנות לתובנה רצינית יותר — לא מעלים אתר מקצועי שיש בו עמודים לא גמורים. אם תעבור על הבלוג שלי אני בטוח שתמצא גם אצלי דברים ששווה להעיר עליהם. ואני אקבל את זה בהבנה, אצחק במבוכה ואתקן.".

קינן צודק - זה שם המשחק, ואנחנו מקבלים את זה בהבנה ובאהבה (ולראיה - הלינק לפוסט של קינן מעטר את ההומפייג' של הסטודיו). אמנם זו אכן רשעות - להיטפל לעסק בתחילת דרכו, אולם אני יכול לראות את התועלת שפוסט כזה יביא לאחרים. וכפי שכתבתי לעידו - באתר יש למעלה מ-140 עמודים, והעובדה שנופלות טעויות אין משמעה שאנו רשלנים, אלא פשוט שגם אנחנו בני אדם.

האם יש יחסי ציבור רעים ברשת? לעיתים ממש כן. במקרה הזה ממש לא. העיקר שמאייתים את שם הסטודיו נכון, מוסיפים לינק נחמד לאתר שלנו, עונים באדיבות לתגובה הביקורתית וממשיכים להחליף אימיילים בבדיחות הדעת.